חוזרים לברים השכונתיים

חוזרים לברים השכונתיים/ נוי הדר

בכולנו יש את הצד שרוצה להרגיש חום, רוצה להרגיש שאנחנו רצויים, מיוחדים. פעם זה היה קל- היו כמה ברים (פאבים?), שאליהם התנקזו כל הלקוחות, קבועים ואקראיים, וזהו. הברמן הקבוע של המקום הכיר את כולם בשמות, ידע לספר את סיפור החיים שלהם, על חלק אפילו ידע לספר מה הם אכלו לארוחת בוקר או מה הם קוראים בשירותים. היום הסיפור קצת שונה: אם פעם נישת פתיחת הבר הייתה שמורה כתחביב לבעל בית שהוא ברמן מזדקן, שהחליט להישאר בתחום ולפתוח בר, או חובב אלכוהול שרוצה מקום לארח את החבר'ה, ואם גם יצליח לעשות כסף על הדרך אז מה טוב, ואורך חיים ממוצע של בר היה כשנתיים, עם יוצאי דופן מעטים כמו השופטים ושניידר המופלאים, היום המצב הוא שונה: בר הוא עסק כלכלי לכל דבר, הבעלים הוא איש עסקים, לרוב נטול עניין באלכוהול, שהבר הוא אחד מהעסקים שלו, יש רוטוויילר בדמות מנהל שמשגיח שהצוות יעשה את העבודה שלו, וכמו כל עסק- הבר העכשווי פועל על עקרונות צמצום עלויות, מקסום רווחים, ולחלוטין לא היד הנעלמה: שיווק, יחסי ציבור, השקעה רצינית במקום, וכשהמקום מפסיק להכניס מוכרים או סוגרים וממשיכים לפרויקט הבא.

הקהל נהיה יותר מגוון ויותר בררן, פחות נאמן, יותר צרכן ופחות אדם.

אבל כולנו בסופו של דבר מחפשים את החום. את הברמן שיראה אותנו ויחייך את החיוך הגדול, יניע את הראש, ויצביע על המקום הפנוי האחרון בבר, יעקוף את כל התור רק בשביל להכניס אותנו. כולנו מחפשים את הברמנית שתלחץ לנו באינטימיות קטנה את היד בשיא הלחץ, כי היא מכירה אותנו.

יש הרבה מקומות וים של ברמנים, אבל כל כך מעט יחממו לנו את הלב. אנחנו לא באמת מחפשים עוד בר. אנחנו מחפשים את הברמן שלנו, לשתות איתו את הקפה של הבוקר, ואת הדרינק של לפני השינה.

אין לי כוח למגה ברים. אין לי כוח לפיק אפ ברים. המקומות האלה עושים לי קר בלב. איכשהו, אני יוצאת משם עם הרגשה הרבה יותר ריקנית ממה שנכנסתי, וכשאני שם אני מרגישה בודדה מאוד. תרצו או לא תרצו, אין כמו הברים השכונתיים הקטנים, ואף אחד מהמגה ברים הגדולים לא יכול להתחרות במה שהיה פעם קפה בגדד, שניידר, השופטים...מקום שבו כולם הכירו את כולם, כולם שמחו לראות אותך, וכשהרגשת בודד יכולת לבוא לשם ומיד הכל היה נראה ורוד יותר. תוך דקה היית מוצא מישהו לדבר איתו, מישהו היה מעודד אותך, היית מתיישב עם החבר'ה שלך (שהם לא ממש חבר'ה שלך, אבל הברמן מכיר אותם והוא מכיר ביניכם ותוך שנייה משלים פערים אז זה טוב מספיק),מספר את הצרות שלך, ומקבל 10 עצות לפחות, גרועות יותר וגרועות פחות.

תעזרו לי למצוא שוב את הבר הזה. אני הולכת לאיבוד בעיר הזאת, וחרשתי אותה כבר שנים.

הדבר המאכזב ביותר שאני הולכת ומגלה, שככל שמתפתחת תרבות הביזנס על חשבון הכבד שלי, ככה יותר ויותר בעלי ברים מעדיפים ברמנים אנמיים. מה הכוונה? ברמנים שלא יאפילו על המקום. שיעשו את העבודה וילכו הביתה, שלא תהיה סכנה שכשהם יעזבו, ילכו לקוחות איתם. מצד אחד, חשיבה עסקית נכונה, אף אחד לא רוצה שיגנבו לו את הלקוחות. מצד שני- השתגעתם? את מי מעניין המקום שלכם? חתיכת עץ עם כסאות.... תנו לי את הברמן/ית הכריזמטי, החייכן, שכשאני אבוא לבר לקפה של הבוקר הוא לא יתבאס שזה כולו קפה, ולמה בכלל הוא עובד בוקר כי הוא טיפוס לילה, ואיזה באסה טיפ של 5-10 ₪, אלא ישמח לראות אותי ויארח אותי כאילו אני יושבת בסלון שלו. זה ברמן אמיתי. כי לא משנה מה אתה מגיש. לא משנה אם זה מנוער או מעורבב, אם זה בכוס סניפטר או בכוס מרטיני או אם זה שטוק 84 או 777 - תכבד את הבקשה של הלקוח, ותהיה אישיות מאחורי הבר.

מצאתי ברמנית אחת כזאת. קוראים לה מעיין. היא עבדה בבאגסי, בפלורנטין. ראיתי אותה יומיים אחרי שנפרדתי מבעלי, אחרי 6 שנים של קשר (כן, הייתי נשואה בתור ברמנית. לא, זה לא פגע בטיפים. נהפוך הוא. זה הפך אותי לאוטוריטה בתחום היחסים בקרב לקוחות קבועים). נכנסתי לאכול ארוחת בוקר באמצע מסע חיפוש דירות, וכמובן שהעיניים שלי היו אדומות, ונראיתי מסכנה באופן כללי. היא הייתה במשמרת בוקר, טיפוס ספק עולץ ספק מתפלסף, והציעה לי מנה שתשמח את ליבי. שאלתי מה, היא נעצה בי מבט בוחן, מין מבט כחול מצטעף, ובחרה עבורי מנה שהפכה להיות המנה הקבועה שלי. באתי מאז כל יום. רק בגלל מעיין. היא ידעה לתת את החיוך, העצה... וגם כשהכרתי בחורים תמיד הייתי שותה עם מעיין בבאגסי את הקפה של הבוקר, וצוחקת על זה שאני ישנה עם מישהו וקמה עם מעיין.

כשמעיין עבדה בבוקר, הבר תמיד היה מלא, מצב נדיר בבוקר. המקום פשוט היה מלא אור מעצם הנוכחות שלה. כשכמעיין לא עבדה, אנשים היו עוברים ליד וממשיכים הלאה, או יושבים בשולחן. גם אני, רק לעיתים נדירות נכנסתי.פשוט נוכחות בר מדהימה. כשמעיין פוטרה, כמו שפוטרו ברמנים אחרים שהתגלו כבעלי אישיות מיוחדת (אוסנת, היפיפייה והשנונה, אני זוכרת אותך) החלטתי שסיימתי את ענייני במקום. מעיין עברה לעבוד בבר ליד- השמועה על הפיטורים הגיעה לשם מהר ומיד הציעו לה עבודה- והקבועים ששמעו על כך עברו איתה, כולל אני.

תהיו הברמן הזה, שנותן את היחס האישי לכל לקוח. בבקשה תחייכו אלי כשאני באה. תזכרו את הפנים שלי, אני זוכרת את שלכם. תזכרו איך אני אוהבת את הדרינק שלי. אני מבטיחה להסמיק בתמורה ולצ'פר בהתאם. ואם אני באה עם הכלב שלי, שתדעו- הוא אוהב לשבת על כסא לידי, והוא שותה בושמילס, on the rocks.

Printer

צור קשר